שמואל מיצ'ק ימפולר ז"ל

קורות חיים

שמואל (מיצ'ק), נולד ב-29.6.1914, בטרנופול שבגליציה. את חנוכו הציוני ספג עוד בילדותו, בבית סבא, שבו בילה שלוש שנות ילדות, אחרי שנתיתם מאמו.

בשנת 1920 חזר לבית אביו, בעיירה גז'ימלוב, שם גמר את בית הספר העממי, ואחר כך חזר לטרנופול על מנת ללמוד בגמנסיה.

אביו, אדם אמיד, העמיד לרשותו של שמואל הכל, כרוחב לבו של יהודי למען חנוך ילדו. ושמואל חי חיים טובים ומסודרים ולא ידע דאגה לפרוטה, וצמצום. פעמים רבות השתמש בכספי-אביו על מנת לעזור לחבריו, ותמיד בנדיבות-לב רבה.

גם בבית אביו וגם בטרנופול, בזמן למודיו בגמנסיה, חי את חיי התנועה הציונית במקום, ולעתים גם נענש עונש כספי גדול (ע"י בית הספר) כשנתפס בחוגי הסטודנטים הציוניים. היה חבר לאגודה האקדמאית "גדעון", בת "ההתאחדות".

כבר משחר ילדותו חש קשר אמיץ לארץ ישראל, קשר שלא נותק עד יומו האחרון.

בשנת 1920, בתחילת העליה השלישית, עלתה ארצה דודתו, אחות אביו, והמאורע הזה השפיע מאוד על שמואל, כי מילדותו, עוד מתקופת בית סבא, בגיל ארבע, כבר בקר בגן-ילדים עברי, והיה שר שירים עבריים ודודתו לקחה אותו לנשפיות "השומר" בשנים 1918-1920. וכשנודע לו על עליתה ארצה, נתאוה מאוד לנסוע אליה מיד.

אביו, שהיה קשור אליו מאוד, לא הרשה לו לעשות כן, ודרש ממנו תחילה לסיים את חק למודיו ולעבור את בחינת הבגרות. בזה רצה האב המסור להבטיח לבנו עתיד מסודר. בשנת 1934 עלה שמואל ארצה כסטודנט לטכניון העברי בחיפה, ובא לגור לבית דודתו ודודו - שם מצא בית מלא חמימות ודאגה. רק שנה אחת היה תלמיד התכניון, (למרות בקשות אביו מפולניה ובני משפחתו פה) עזב את הלמודים ועבר לעבוד עבודת כיבוש במחלקה הטכנית של הדואר. מספר הפועלים היהודים בדואר היה אז קטן, ומן ההכרח היה לכבוש את העבודה במקום.

בינתיים פרצו מאורעות 1936. שמואל היה בין הראשונים שהלך לגדוד שומרי הרכבת. היה פעיל בשרות ההגנה, חבר "הפועל", ומלא תפקידים אחראים. היה חבר מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

בשנת 1938 נסע לביקור קצר למשפחתו לפולניה. אביו השתדל להשפיע עליו שישאר עמו לעסוק במסחר (היה בעל טחנות גדולות לקמח), עד שגם הוא וכל משפחתו יעלו ארצה, אבל שמואל לא אבה לשמוע על כך, והעדיף חיי עמל על הרוחה והנוחיות, שהיו לו בבית אביו, ואחרי בקור של 3 חודשים חזר ארצה.

נכנס לעבודה בצבא, ומהר הגיע להיות מנהל עבודה. התחבב במהרה על כולם, על מנהליו ועל חבריו כאחד.

עם פרוץ המלחמה רצה מיד להתגייס, אף כי מוסדות מוסמכים דרשו ממנו להשאר במקום העבודה, בגלל מומחיותו הרבה. גם דודתו התנגדה לגיוסו, אחרי הגיע הידיעות מפולניה שכל המשפחה נהרגה, ושמואל נשאר הנצר היחידי, הוא כעס, רגז, וזמן רב לא יכול לסלול לדודתו, עד שסופו נכנע. בזמן עבודתו בצבא מלא תפקידים אחראים מאוד.

בשנת 1942 התחתן ויסד בית לעצמו.

עם חיסול עבודת הצבא, ב-1946, נכנס שמואל לעבוד ב"סולל בונה", ומהר מצא שם את מקומו. בעל תפיסה מהירה היה, והסתגלות לכל התנאים, כוח ארגוני רב ומסירות עד אין גבול הן ביחס לעבודה וכן ביחס לחברים. תכונות שחבבוהו על הכל.

וכך כותב חבר ב"המשמר" ליום השלושים:

"ישר מהעבודות של הצבא הוא בא, לפני שנתים, ל"סולל בונה", עמוס נסיון עבודה ויכולת הסתגלות מהירה לכל עבודה ולכל מצב. עד מהרה מתאקלם בתוכנו ונמסרו לו תפקידי עבודה הנהלתיים שבהם הראה מסירות ויכולת רבה. היה משהו בחינוכו שגרם לו סבל פנימי, באם דבר לא היה מסתדר כהלכה בעבודה. בחיוכו התמידי, על פניו הצעירים, היה בא למחלקה הטכנית של המוסד לסדר עניניו ובמרץ החיים הרב, ששפע מהליכותיו ומיחסיו עם האנשים, אותם פגש, היה לו כוח משכנע.

עם התחלת העבודה בבתי הזקוק הראה את יכולתו בקשירת יחסים עם העובדים האנגלים והערבים וגם הרבה מנסיונו הקודם עמד לו. באי סבלנות צפה ליום התחלת העבודה בטנקים, וביום האסון עסק בהכנת הציוד והכלים ליום העבודה של מחר - ליום הראשון של העבודה - וכאן מצאו המות, מות קדושים מידי זדים טמאים צמאי-דם."

לא ישכח יום ה-29.11.47, עת רבץ על יד הרדיו ובאי סבלנות, בהתפרצויות שמחה וגיל, קרא אחרי סיימו לספור את הקולות בעד החלוקה: "קבלנו, יש לנו מדינה, זה מתנה בשבילי ליום הולדתי!" 29 לנובמבר יום הולדתו היה. והיה אז רק בן 33.

לא זכה לחיות במדינה המשוחררת.

הניח אחריו אשה וילדה בת שלוש, ודודתו ודודו שביתם היה לו בית, ובן נאמן ומסור היה להם כל שנותיו בארץ.